לפני שמברך או לומד או אומר כל דבר שבקדושה צריך לבדוק שהעיניים נקיות (מלראות ערוה או צואה), שהאף נקי (מריחות לא נעימים או בשמים של נשים).

שהגוף נקי (מלכלוך צואה), שהאזניים נקיות (מקול שירת אשה או שירי עגבים שהם שירי אהבה, אפילו אם מושרים על ידי גברים), ואפילו שהסביבה נקיה.

זהו שנאמר והייתם נקיים מה’, תלמדו מהשם יתברך הנקי והטהור, ותהיו גם אתם כך, כעניין הכתוב והייתם קדושים כי קדוש אני. געוואלד איזה אלוקים קדוש יש לנו!!

מונבז המלך, ממלכי החשמונאים, היה עושה הרבה צדקה, עבדיו שאלו אותו “הרי אבותיך גנזו וחסכו הרבה כספים”? ענה להם “אבותי גנזו למטה ואני גונז למעלה”…

“מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו”, השתחוו לכבשים כמו המצרים, ולכן ה’ ציווה אותם לשחוט את הכבשים.

כמו כן כל דבר שלא בקדושה שאנשים סוגדים ומעריצים כיום, יש לשחטו ולנתצו לכבוד ה’! כמו הטלויזיה, מחשב, אייפון, ספורט, וכל הקידמה וגרורותיה.

יציאת מצרים היא הבסיס לאמונה, לכן אנו מזכירים אותה בתוך מצוות רבות ואומרים “זכר ליציאת מצרים”.

וזאת משום שהיו לה עדים רבים והניסים שם היו גלויים לכל, ולעומת זאת בריאת העולם אנו מאמינים בה בודאי, אך כיוון שלא היו עליה עדים היא פחות בסיס.

ודוקא משום כך, המצוה היסודית והחשובה – שמירת שבת, היא “זכר למעשה בראשית”, כדי לחזק את האמונה גם בעובדה זו של מעשה בראשית, למרות שלא היו עליה עדים.

אדם שיש לו צרה, סגולה שיקח דבר שברכתו שהכל ויברך עליו בכוונה גדולה “שהכל נהיה בדברו”, ויכוין שהכל רק מאיתו יתברך והכל לטובה, ובזה ממתק את הדינים מעליו.

אילו העבירנו… ולא שיקע צרינו”. צריך וחובה לצפות לנקמה ברשעים ולא להסתפק בהצָלתנו בלבד, ולכן לא אמר דוד שירה עד שראה במפלתן של הרשעים.

ונאמר ישמח צדיק כי חזה נקם ונאמר באבוד רשעים רינה ונאמר רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה, תראה מה שה’ משלם להם.

ורק ה’ אינו שמח במפלת הרשעים כי גם הם מעשה ידיו, ולכן לא הרשה למלאכי השרת לומר שירה כשטבעו המצרים, אך נתן לנו את הרשות לשמוח בכך, כטבעו של כל יצור אנושי.

אכן בנפול אויבך היהודי אל תשמח, אך בגוים הרשעים נאמר “ואתה על במותימו תדרוך”.

הפתגם אומר כי בעזרת השם יתברך אפשר לעבור גם את הים, ובלי עזרת השם יתברך אי אפשר לעבור אפילו את פתח הבית.

פרנסים חדשים בוילנא, רצו לתקן תקנות, הגאון אמר להם שיקראו לו אם יתקנו משהו חדש אבל על משהו ישן שלא יקראו לו.

הם תקנו שלא נותנים צדקה לאדם שבא מחוץ לוילנא, לטובת העניים בוילנא, וקראו לגאון.

הוא קרא את התקנה ואמר להם “מדוע קראתם לי על תקנה ישנה”, הם תמהו, והוא אמר “הרי תקנה זו כבר היתה בסדום”…!

כשאדם הגון מבקש ממך צדקה, זו זכות עבורך. זה אומר שאתה רצית לתת צדקה ולכן שלחו לך את המצוה הזו, או שאתה צריך אותה להצלתך, והיה מגיע לך להנצל.

ימי ספירת העומר, עיקר העניין שלהם הוא הזהירות בכבוד הזולת. 49 יום בגימטריא “לב טוב” שחז”ל אמרו שלב טוב כולל הכל. צריך להיות מאוד זהיר בכבוד הזולת.

קבצנים ועניים הגונים או ספק הגונים (להוציא את הידוע שאינו הגון) שמבקשים צדקה, חובה להתייחס אליהם בכבוד ולתת כסף, כי הם קרובים מאוד לה’ ואם תפגע בהם תביא על עצמך צרות.

אם אתה בעל עסק, אתה חייב שהעניים ירגישו נח לבוא אליך לחנות.

יש מי שמשמחת אותו שתיית יין והנאות העולם הזה, ויש מי שמשמח אותו לעשות מצוות, צדקוֹת ומעשים טובים.

הראשון אף פעם לא מסתפק במה שיש לו ותמיד חושב שמגיע לו עוד, וכואב לו לתת לאחרים.

השני תמיד שמח, מרוצה ממה שיש לו, ואוהב לתת, כי הוא מבין שזה לא שלו אלא שמחובתו לתת את הצדקה כי הכל של ה’.