וזהו שאמרו חז”ל אם יש דין למטה אין דין למעלה. אך אם אין זמן קבוע, מיד דנים אותו.

כי אינו רגיל להתחרט על חטאיו בקביעות ואין שעה מסוימת להמתין לה.

ובודאי שלאמיתו של דבר אין להמתין עם התשובה לשעת ההתבודדות אלא תכף ומיד לאחר העבירה יש להתוודות.

ולכן אמר רבינו ז”ל על אנשיו שלעבירות שלהם לא יהיו ידיים ורגליים, כי מיד עושים תשובה ואין לעבירה שום כח.

כדאי לכתוב הרבה, לכתוב בכל מה שלומדים, מצד שזה מקרב את האדם להפנמת הדברים ומצד הגברת החשק בלימוד.

וכן בשביל הבנת הדברים וזכירתם הכתיבה מאוד מועילה. טוב לכתוב הכל, כל הבנה חדשה בהנהגת השם יתברך, בהבנת פסוק מסויים או אימרת חז”ל.

אין להתייאש מלהתפלל על שום דבר, כי דווקא בתוקף הצרה ולקראת תכליתה ותחתיתה מושיע ה’ את האדם.

לכן אין להתייאש, כי בודאי לא יביאך ה’ למצב בו לא תוכל לעמוד, וממילא המצב הנוכחי כמה שהוא קשה אתה כן יכול לעמוד בו לכן בשום מצב אין להתייאש  ולה’ הישועה.

וכן היה לפני קריעת ים סוף שכמעט ונתייאשו בני ישראל, והגיעו לתכלית הצרה, דוקא אז אמר להם משה רבינו אל תיראו התייצבו וראו את ישועת ה’, והושיעם השם יתברך בכח גדול וביד חזקה.

היצר הרע דואג להשכיח מאיתנו ש”אין יאוש בעולם כלל”.

דווקא כשקשה מאוד, דווקא אז צריך לעמוד מול היצר ולהתעקש ולא להתייאש, משום שזו המטרה שלו לגרום לך להתייאש.

דוגמא מצויה: דווקא לאחר שהתגברת על הקמצנות ונתת צדקה בנדיבות, פעמים רבות דווקא אז תכנס לקשיים כספיים כדי לנסותך אם תערער על “עשר על מנת שתתעשר” ותיפול ליאוש.

ליצר לא קשה להפיל אדם בעבירה, ולא בכך תהלתו, אבל הנצחון האמיתי שלו יהיה אם הוא יגרום לך לערער על האמונה ולהתייאש חלילה.

לפעמים הדרך היחידה להנצל מעבירה היא סייג שיגרום אפילו לאיבוד הפרנסה, פשוט לעזוב עבודה מסוימת הגורמת בהכרח לעבירות.

פעמים רבות רק זה מה שצריך לעשות, וה’ ימצא לו פרנסה אחרת ולא ימנע טוב להולכים בתמים.

מקום עבודה שלא גורם בהכרח לעבירות אלא יש נסיונות ואפשר להנצל, יכול להשאר בעבודה כזו שהיא בעצם כמעט כל עבודה קיימת, ויעשה כל שביכלתו כדי להנצל, סייגים תפלה ורצון.

מי שחושב שהכסף שלו שייך לו וכי הוא קובע לגביו, אדם זה הוא רחוק מה’.

על פי רוב העשירים הם הקמצנים יותר, לכן נדיר למצוא עשיר ירא ה’ באמת.

כשהאדם עני הוא יכול לתת חומש, 200 מתוך 1000 אבל כשהוא עשיר קשה לו לתת 20,000 מתוך 100,000.

היה אדם עשיר מאנ”ש באוקראינה בשם ר’ דב מצ’רין, הוא היה נוהג להפריש בכל חודש בקביעות מופתית חומֶשׁ (20%) מכל רווחיו, והיה זה סכום נכבד מאוד שכמובן עזר רבות לנצרכים.

לפני מותו הוא שמח ואמר בבטחון: “עם ה’חומש’ שלי, אין לי מה לדאוג מכלום בעולם העליון”…

רבינו אמר שהמפריש חומש לצדקה ולא רק מעשר מקיים בכך “ואהבת את ה’… בכל מאודך”!

הכועס, כל מיני גיהנם שולטין בו. הוא מועד כעת לכל עבירה, וטומאה גדולה שורה עליו.

ידוע מהזוהר הקדוש שאסור להסתכל בפני הכועס כי הוא כצלם עבודה זרה ורוח הטומאה חופפת עליו. רחמנא ליצלן.

התמימות היא עשיה בלי להבין, קיום מצוות בלי להבין, ואפילו מעשים שלכאורה אין בהם שכל אבל הם לכבודו יתברך.

כמו אברהם אבינו שהתהלך בתמימות לפני השם יתברך, וכשנצטוה על העקידה לא שאל שום שאלות, למרות שהיו לו שאלות קשות לכאורה, ואדרבה מיהר לבצע את מצות ה’ והשכים בבוקר וכו’.

למד לשונך לומר איני יודע. זהו עוד עניין של תמימות!